L'hiver féminin

אחד הדברים המעטים שאני כן אוהבת בחורף, הוא הלגיטימציה ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש. בקיץ הישראלי הלוהט זה פשוט מסוכן, לא?

ובאותו הקשר, ללבוש את השכמיה השחורה הגדולה שלי, שהיא הדבר אולי האהוב עליי ביותר בחורף. אין לי שום ספק שזו הייתה הרכישה המוצלחת ביותר שעשיתי אי פעם.

את השכמיה השחורה הגדולה שלי איתרתי בינואר לפני שנתיים. היה זה לא הרבה לאחר יום ההולדת ה-20 שלי, ועוד יותר לא הרבה אחרי שראיתי לראשונה את הסרט "ארוחת בוקר בטיפאניס" (את הספר קראתי כמעט שנה לאחר מכן!). הקוקטיות השחורה לבית ז'יבנשי הילכה עליי קסם, כצפוי, ובאותו רגע היכתה בי התודעה שאני צריכה - לא רוצה, צריכה - שכמיה.

את הימים הקרובים העברתי בחיפושי איביי, שמלבד כמה יציאות שנראו זולות במיוחד ובכלל לא מה שחיפשתי, העלו סרק. ויום אחד, אחרי משמרת בוקר מקוצרת ולפני משמרת לילה ארוכה בחמ"ל שלי, החלטתי להעביר את השעות הפנויות בקניון הסמוך לבסיס. אמנם היו לי בארנק כל מיני שטרות מיום ההולדת, אך לא באמת תכננתי לרכוש שום דבר.

ואז, בפינה נחבאת בזארה, ראיתי אותה. מלכותית, אצילית, בכל תפארתה השחורה והגדולה. זה היה סימן, לא יכולתי שלא לקנות אותה. היא גם הייתה בהנחה (בדיוק התחילו המבצעים), ומעבר לזה - האחרונה במידה שלי, פרמטרים שקשה להזניח. אז קניתי, וחזרתי לבסיס עם ניצוץ בעיניים.

מאז ועד היום, אפילו ששכמיות אמורות להיות טרנד רציני החורף, לא נתקלתי בשכמיה יפה יותר, אפילו לא במגזינים ובחנויות מעצבים. לא כל שכן במישהי אחרת שלובשת שכמיות בסביבה שלי ובכלל, מחוץ למגזינים ולבלוגים היוקרתיים. וכשאני לובשת אותה, אני מרגישה נשיות חורפית במיטבה. לא מהסוג הצפוי, הבוהמייני והחמים - אלא נשיות אחרת, מסרט צרפתי של הגל החדש משנות השישים, מהסוג השחור מכף רגל ועד ראש - מהסוג שאני מעריצה.

One of the few things I do like about winter, is the freedom to wear black head-to-toe (impossible and quite dangerous in the Israeli summer). And on the same note, wearing my Big Black Cape, which is quite possibly my very favourite thing about winter. No doubt it was the most clever purchase I've ever done.

I spotted my Big Black Cape two Januarys ago, not long after my twentieth birthday, and just after watching Breakfast at Tiffany's for the first time (by the way, I've read the book almost a year later!). The black Givenchy coquetterie enchanted me, and then it struck me that I needed - not wanted, needed - a cape.

The following days were dedicated to Ebay searches, that apart from some cheap looking rubbish, were futile. One day, I had a few hours to kill before a night shift in my War Room (being a soldier at the time). I decided to spend them at the mall next to the base, shopping not intended (though I did have some birthday money on).

And then, in a hidden corner at Zara, I saw her. Majestic, noble, with all of her big black glory. It was a sign, I couldn't not buy her. Her price was reduced (sales had recently begun), and more importantly - she was the last one in my size, you can't ignore that. I bought her and returned sparkly-eyed to the base.

Until this day, even though capes are the season's hottest trend, I've yet to see a more beautiful cape rather than my own, not even on magazines and in designer shops. I've also never seen another cape-wearing girl (other than on mags or high end blogs). And whenever I wear my cape, I feel winter femininity at its best. Not the usual, bohemian, warm kind; a different femininity, from a sixties Nouvelle Vague film, the black head-to-toe kind, the kind I adore.